פרק 3. מתקפת הטילים

קרני שמש אחרונות ליטפו את עורפו, הקיפו אותו, המשיכו לעבר ערי החוף והאירו אותן באור שקיעה. תאורת הרחובות כבר דלקה והבלחות האור בבניינים הגבוהים של תל אביב נצצו כגחליליות. לרגע קל עטפה שלווה את עמיחי. הוא יצא לשאוף אוויר במרפסת דירתו הנאה ב'מגדלי נוף הים', באחת משכונות היוקרה של העיר, כמנסה לברוח מההמולה שעטפה אותו בסלון.

חגיגות הניצחון שהתרחשו בביתו שימחו אותו מאוד. זה עתה זכה בניצחון בהפרש גדול בבחירות הפנימיות של 'מפלגת עם ישראל'. 

אלה היו חגיגות אמיתיות שנבעו מעבודה קשה של האיש שבן לילה הפך לראש המפלגה הגדולה בישראל ולמועמד המוביל לזכייה בבחירות המתקרבות.

כמחובר לעצם ליבת החיים שב לסלון הומה האדם, והתקבל בחיבוק מנחם מכינרת רעייתו שהכירה היטב את חיוכו. 

היה זה חיוך של ביישן שמח ששכח מה גרם לו שמחה. באותה המידה הכירה היטב את תחושת הדיכאון שעטפה את עמיחי לעיתים קרובות. 

מטבעו, לא משנה מה הייתה העילה ומהן הנסיבות לדיכאונו, הוא התקשה לנער אותו מעליו, על אף האהבה שזכה לה מבית ולמרות אהדת הציבור.

כינרת פנתה למזנון עליו הייתה מונחת קערת הפונץ', למזוג לעצמה ולבעלה את המשקה המשכר שאולי ירומם את מצב רוחו. 

אבל אז, נדמה שקולם של רעמים נמוכים ותכופים התגלגלו, כאילו מעבר לעננים התלקח קרב וזמזום מרוחק התגנב לאוזניהם של הנוכחים. 

בהבלחה של רגע, הרגישה את המשי של שמלתה נצמד לרגליה. את ההדף של פיצוץ שהתרחש בקומה העשרים ושתיים של מגדל המגורים שמולם אף אחד כבר לא החמיץ. לרגע השתררה דממה מוחלטת בסלון הומה האדם ושנייה אחריו כבר פילחו את השמים חיצי אש אדירים לעבר שורת שכונות החוף שניבטות מסלון ביתם.

נדמה שקולם של רעמים נמוכים ותכופים התגלגלו, כאילו מעבר לעננים התלקח קרב שריון נואש, וזמזום מבשר רע הגיע לאוזנם של הנוכחים. חלק מהאורחים יצאו

למרפסת לנסות להבין טוב יותר מה הצליח להרוס את מסיבת הניצחון העליזה. נשימתם נעתקה כשראו להקת כלי טייס קטנים שירו תחמושת לא ברורה, וכשהתרוקן

מלאי התחמושת התרסקו חלקם על הבניינים בקול נפץ.

"כינרת, קחי את האורחים וכנסי מיד לממ"ד!" הרים עמיחי את קולו, תוך שאינו מצליח להסיט את מבטו ממחזה הפלצות שנחשף מול עיניו. פניו נותרו מקובעים לקשתות 

הצבעוניות שהתוו מסלולי הטילים שהתנפצו בצלילי רעם לתוך הבניינים הגבוהים של תל אביב. להבה עצומה נראתה מדרומה הרחוק של העיר.

"פגעו במאגר דלק!" זעק אחד האורחים שעמד לצידו של עמיחי על המרפסת החשופה.

"מה קורה? מה קורה פה?" צעקות קטועות נשמעו מתוך הממ"ד הקטן, שהתקשה להכיל את כמות האורחים. צלצולי טלפונים נשמעו מכל עבר.

"זה נראה כמו מתקפת טילים", סינן עמיחי בזעם. "זה לא הזמן להסברים. כל מי שלא מצליח להיכנס לממ"ד שירוץ לחדר המדרגות ויסגור את דלת הפלדה!" פקד על

שארית אורחיו. "אני כבר מצטרף אליכם".

"זו המתקפה הכוללת של איראן", סינן בזעם עמיחי בן דוד ליהונתן מרום, מספר שתיים שלו וחבר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת.

"עפים פה גם דברים אחרים?" העיר יהונתן כמהופנט, ואחז במעקה המרפסת כבפתיל חייו, "זה הרבה יותר מטילים".

טילי 'כיפת הברזל' עליהם השעינה מדינת ישראל את מלוא כובד ביטחונה הצליחו ליירט כחצי מכמות הטילים.

כל העוסקים במלאכת ביטחון המדינה ידעו שהסוללות היעילות, ששמן יצא למרחוק, לא יצליחו לסכל את הכמות האדירה של הטילים וכלי הטיס שימלאו את שמי ישראל

בהתקפה שעלולה להגיע. כולם קיוו שלא תגיע, כולם טמנו את ראשם בחול ובלבד שתחזית האימים לא תתממש. אבל הנה היא הגיעה לכאן, למרכז תל אביב, והפכה את בירת

המסחר של ישראל לפקעת מיוזעת של חרדה, הרס וייאוש.

הנייד של עמיחי בן דוד צלצל. ידידו משכבר הימים, שר הביטחון לשעבר בירר את מיקומו של עמיחי ועדכן שהמתקפה מקיפה את מרבית ערי ישראל, מצפון לדרום,

וזורעת הרס רב במרכזי האוכלוסייה של המדינה.

פעמים רבות לפני כן הזהיר עמיחי על פגיעותו הרבה של העורף מול מתקפות משולבות. "להגנת העורף אנו זקוקים לכל סוגי נשקי לייזר רבי העוצמה", טען בפני

יונתן מרום, חברו שהיה גם חבר בוועדת חוץ וביטחון.

"דבר עם החברים שלך לוועדה, אתם חייבים להניע את המהלך!" קריאותיו נפלו על אוזניים ערלות. נדמה היה שבכל פעם שניסה להסב את תשומת לב מערכת הביטחון לאיום הכבד, התעלמו מקריאותיו. בכל פעם שביקש לזעוק שלאורך שנים רבות מדי ישראל הזניחה את השימוש בלייזר, התייחסו לקריאותיו כאל דמגוג שעוסק בהפחדות לשם רווח פוליטי, הרבה יותר מאשר כריאליסט שעיניו נעוצות במציאות ובאינטרס הישראלי.

להזנחת פיתוח נשקי הלייזר תרמה גם ההתחפרות בדוקטרינת הטילים כמגן לעורף, ובראשם כיפת ברזל. גורמים במערכת התקשו לקבל שהגיעה העת לחלופה הולמת, לאור התפתחות האיומים מחוץ. התחפרות עיקשת זו מנעה כל ניסיון לְ הַ ׁשְ מִ יׁש את הלייזר הכימי כבר בראשית המאה העשרים ואחת. כעת, אחרי מתקפת הטילים הגדולה שעמיחי בן דוד וחבריו התריעו בפניה, צה"ל אומנם כבר היה מצויד במערכות הלייזר החשמלי, אולם מעט מדי, מאוחר מדי וביעילות מוטלת בספק ביחס לטווחי היירוט הארוכים שנדרשו מהגנה אקטיבית ובלתי חדירה.

לאורך כרבע שעה של הדי פיצוצים והבזקים מעוורי עיניים לא הצליח עמיחי לזוז מעמדתו שעל המרפסת, צמוד ליהונתן אטום ההבעה. שני החברים הוותיקים תלו את

מבטיהם באופק הבוהק מאש ועשן, ממלמלים מילים לא ברורות כחורבות אדם, מתקשים להאמין. נדמה היה שעמיחי הזקין באותן חמש-עשרה הדקות הללו ביותר מעשר שנים, וממנהיג פוליטי בן ארבעים ושבע נראה כבן שישים ויותר. ממנהיג שמיועד להוביל את מדינת ישראל לעתיד מבטיח, ייאלץ עמיחי להוציא אותה ממשבר קשה.

רעמי הפיצוצים שככו קמעה. כמו צולל אל קרקעית עצמו אחז עמיחי בכתפו של יהונתן והובילו לחדר המדרגות. 

"ייתכן שההתקפה עוד לא הסתיימה, בוא איתי". "הממשלה חייבת לפעול בשיא המהירות", מלמל יהונתן כשעברו בסלון הגדול שבלונים עדיין עיטרו את תקרתו,

מזכרת לחגיגה שנקטעה באיבה. "תקציבים לא חסרים ושלא יספרו לי סיפורים".  בן דוד ידע שיהונתן צודק. הוא ידע שכדי לכונן את מעטפת הלייזרים מסוגים שונים, חלקם נייחים, אחרים ניידים והשאר מוטסים, כדי לפרוש מטריית הגנה אפקטיבית שתשמש את ישראל בעשרות השנים לאחר מכן, צריכים לקרות כמה דברים: הוא חייב להיבחר לראשות הממשלה, הוא חייב לאשר תקציבים לפרויקטים מעוכבים, ובעיקר הוא חייב להפוך את היוצרות, ממגננה ואבל לאומי להתקפה רבתי.

השקט שנמשך הביא ליציאתם של חלק מהאורחים מהממ"ד. כינרת קראה לעמיחי לבוא אל המרפסת, ובאותו הרגע כבו כל האורות. נראה שההתקפה הצליחה לפגוע

בכמה מתחנות החשמל, אולי בכולן. השקט והאפלה הופרו באחת – הטלפונים של באי המסיבה החלו לטרטר כולם, בבת אחת. נדמה ששאון הצלצולים וההתראות היה מחובר

לעצם ליבת החיים, שנמשכו למרות שחוו זה עתה את ההתקפה הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל מאז היווסדה.

לאחר ההתקפה הביט עמיחי בנוף שנשקף מהמרפסת בפנים חרושות קמטים, כמי שיודע שהמנוחה שנזקק לה באמת לא קיימת. העבודה הצפויה לו לשיקום המדינה

מחורבותיה כנראה לא תותיר מקום לחופשה הקצרה שתכנן אחרי המאבק הפוליטי שהביא לניצחונו בפריימריז.

אם הופעתו בזירה הפוליטית הייתה מתבקשת, כעת היא כבר נדרשת. מדינת ישראל שיוועה למנהיג חזק ובעל חזון שיחזיר חוק וסדר מול התוהו ובוהו שהשתרר. אזרחי ישראל

זקוקים למנהיג שיצילה משיברונה, ועליו לעשות זאת כמי שמבין ומכיר את חומרת המצב אליו הגיעה המדינה והארץ, ויודע לסדר את מה שנראה בתחילה כגבב מקרים

כאוטיים שאינם קשורים זה לזה. כעת המציאות השתנתה. 

האורחים המבוהלים כבר עזבו את ביתה של משפחת בן דוד. חלקם פילסו את דרכם ברחוב בין עיי החורבות, מחפשים את רכביהם בין הרסיסים ושברי המבנים. אחרים

פנו ללכת כשהמכשירים הניידים צמודים לאוזנם, מנסים להרגיע בני משפחה וחברים אחוזי חרדה. על המרפסת נותרו רק עמיחי, כינרת אשתו יהונתן ואשתו אלמה מרום.

עמיחי התנשם עמוקות, "תגובה חזקה ומהפכה של ממש בתפיסה החברתית, המדינית והביטחונית נדרשת כעת יותר מתמיד. אין לנו את הפריבילגיה להפסיד בבחירות

הקרובות".

חבריו הביטו בו בחשש ובתקווה. על פניו של עמיחי הייתה נסוכה הבעת ביטחון עצמי חפה מכל מבוכה או היסוס.